מהסלאמס לסליימס/ עדן-הדר עוגב

איילים קריית שמונה. סביר להניח שרובנו מדמיינים קרוואנים בשלל צבעים, גינת ירק לכל אחד, גינת נוי לכל הכפר, גינה לישיבות צוות, גינה לעל האש וגינה למסיבות ככה בשביל האירוח. אז זהו, שלא. זה לא שאין גינות, יש, הן פשוט קצת אחרות. יש גינת טיטולים, גינת בקבוקים, גינת שטיחים ישנים, גינת חתולים מורעבים, גינת ביובים מקושקשים, גינת זכוכיות ברסיסים וגינת הדרים. אמיתיים.

אני זוכרת את הנחיתה שלי בכפר. זו בעצם הייתה נחיתה בארץ כי לפני תל חי אתה עושה קונקשיין בהודו. קל. בדקה האחרונה תפסתי את האוטובוס ליום הפתוח בתל חי כשאת פניי מקבלת יעל, בחורה מקסימה וחייכנית עם בגדים לבנים ותג שם ירוק. אני לכאורה בדרך לסגור מכללה אבל המחשבות, המחשבות עדיין במסע. הבגדים יצאו עכשיו מכביסה, אני תולה אותם על הכיסאות באוטובוס ומתיישבת מקדימה. בין השיחות דיברו גם על דירות. וואי מה עכשיו לחפש דירה? אין איזה גסטהאוס לשים את הראש 3 שנים? או שפשוט יסדרו לי להירדם אצל השכנים. בלי חשבונות, בלי לשבור חסכונות, בלי בעלי דירות, בלי תיזוזים וחפירות. ותוך כדי המחשבות, אני שומעת על הקיבוצים והנחלים ולי ברור שלשם פניי מועדות. כבר סגרתי ביני לבין עצמי שאחריי מסע ארוך של 8 חודשים קצת נקצץ באנשים. פניתי ליעלי, הבחורה המקסימה, ושאלתי אותה איפה היא גרה ומה היא מציעה. היא אמרה לי משהו על איילים, על תרומה לקהילה, על חיבור לנשמה. אמרתי טוב נו, פשוט נבוא נבדוק. היא שאלה: "את בטוחה? זו שכונה לא פשוטה". ככל שהיא חשפה בפניי עוד פיסת מידע כך הסתקרנתי. היה לי ברור שאני הולכת לבדוק. חוץ מזה בא לי כבר לתפור דירה, בלי לחכות.

הגעתי לכפר. לשכונה, יותר נכון. כמה ילדים רצים אלי ושואלים אותי אם יש לי דבק. כולם יושבים באחד הבניינים על הרצפה במעגל, מסתודדים, מחביאים ואני בטוחה שהם מסניפים. בכל זאת, שמעתי מורכבות ויחד עם העבר שלי בנוער בסיכון אני כבר מסיקה מסקנות, מעלה פתרונות. אני מתקרבת עוד קצת ורואה את הידיים של הילדים לשים עיסה כחולה של דבק, מרכך כביסה וגואש כחול. סליים, ככה קוראים לזה. בלי להרחיב על התגלית של המאה ה21, הסליים, אני חושבת שבאותה השנייה ששמעתי את המילה הזאת יחד עם ההתלהבות בעיניים שלהם והפתיחות איתי, הבנתי שפה אני הולכת לגור.

מאז אני פה שנה שניה חיה באושר עם שותף. דירת נוף. עוגיות בבוקר מהשכנה למעלה. קוסקוס בערב מהשכנה למטה. ובין לבין תינוקות. ילדים. נוער. הורים. קשישים. מרוקאים. רוסים. דרוזים. כמעט שכחתי, יש גם לימודים. כולם פה ואנחנו בתוכם. נטמעים, מכירים, עושים טעויות, כועסים, מחפים, צוחקים, לא מבינים, נרעשים, מתרגשים. זה נשמע כזה אוטופי ולא מחובר אז לא אשקר, לפעמים קשה לקבל פה דברים, במיוחד את הטיטולים המתעופפים ואת ההשתלטות של החתולים, את הצעקות מהחלונות, ואת עדן בן זקן בריפיטים של העולמות. אז לפעמים יש קצת עצבים, אבל ממש במקביל, כל כך קל לקבל אותם ולרצות שיעטפו אותך באהבה ובחום הזה שלהם. וגם בחום של הקוסקוס. אני חלק מפה עכשיו, חלק מהשכונה, לא רק חלק מהכפר. זה הרבה מעבר לסבסוד דירה ושיפוץ שכונה.

בחנוכה האחרון יצאנו לרחוב והדלקנו איתם חנוכיות. בלי מודעות גדולות, בלי התחננויות, בלי להפוך טבע לפרויקט. פשוט לצאת, עם צינת הערב וכמה סופניות, בירכנו, הדלקנו, שרנו ושמחנו. הכרנו עוד פרצופים, עוד מאפים (שווים!), למדנו עוד קצת על החיים פה, על החיים שלהם, על איך זה להתמודד ולהיות חזקים. על נפילות, על עליות על יהודה ועל המכבים. ופתאום אני רואה שאט אט הם הולכים ונעלמים, את מי מעניין יהודה ומכבים. באלגנטיות הם אומרים להתראות ומשאירים אותנו עם בקבוק קולה ריק ושמונה נרות. ואני קצת מתבאסת וחוזרת לדירה ופתאום קולטת שהישיבה עברה לסלון שלי רק בלי חנוכייה. הם יושבים עם השותף, צועקים וצוחקים, תטעמי את הספינג' שאימא הביאה לך הם אומרים לי, ככה בפשטות ואותנטיות, בלי הרצאות ובלי חירטוטים. 

קידום אתרים בגוגל קידום אתרים בגוגל

צור קשר