על בחירות ו-וין דיזל / דורון ברגר

כשאנחנו רואים סרט, אנחנו נחשפים רק לפעולות שהגיבורים עושים. אחרי הכול, איך מייצגים תהליכים פנימיים? בעידן שבו ה-voice over כבר מזמן יצא מהאופנה, מבט מהרהר הוא המקסימום המרומז שנקבל מהגיבור שלנו. מצחיק שאצלנו, אנשים אמיתיים, שהם לא דמויות מסרט (פרט לסרט שלנו), הפעולה לרוב מגיעה בסוף התהליך, אחרי שחשבנו מלא. אולי בגלל שאנחנו לא רואים את זה בסרטים, אנחנו לא תמיד מעריכים את עצמנו על הדרך שעברנו שם בקלבסה.

נגיד וין דיזל,
"וין דיזל!",
יופי, בוגרים, עכשיו אחרי שכולנו הגדנו "וין דיזל", אז בואו ניקח אותו כדוגמא. לא זכור לי שראיתי בXxX, או ב-XxX2, או באחד מהמהירים ועצבניים את וינוש יקירינו יושב, וממלמל איזה "וואלה, סך הכול טוב למות בעד ארצי" לפני אחת הקפיצות מאחד המטוסים. שום "להיות או לא להיות" לא נפלט לפני שהוא טחן את צינור המפלט שלו באחת המכוניות באחת הצלחות ששרט על הכביש. לדעתי האישית, הוליווד חושבת שאם היינו רואים את וין חושב, היינו חושבים שוין קצת פחות מהיר, ושוין קצת פחות עצבני, כששני אלה הם לא כאלה סקסיים. לא כמו וין.

כל מי שקורא את המילים האלו בחר לגור בכפר סטודנטים בדיזינאמו – סלחו לי על הצרפתית, קממבר – ואז, ובכן, עבר לגור בכפר סטודנטים בדיזינאמו. זו בחירה שהיא, אם נסתכל סטטיסטית, סוּפּר ייחוּדית. כלומר כן, כולנו מכירים את המבט הרטוב בעיניים הנרגשות של חברים חדשים – "מה? אתה גר באשלים? די נו, איך שם?", אבל מי באמת עושה את זה? לא הרבה. כשאני חושב למה בחרתי לגור פה, עולות לי מלא סיבות למה לא לגור פה. זה רחוק, זה מחויבות בתוך ים של מחויבויות בשתי עיניי, זה רחוק, אין מפה תחבורה ציבורית רציונאלית, זה רחוק, קפוא פה, וזה רחוק. אם דמות שוין דיזל משחק בסרט כלשהו הייתה נשאלת למה לעזאזל היא עברה לכפר סטודנטים, היא כנראה הייתה אומרת משהו מגניב, תמציתי, וחסר תחתית. כמובן, הבלחות בסגנון "לפעמים אתה חייב לעשות מה שאתה חייב לעשות", ו"זה מה שזה", הן נחלתן של דמויות שפועלות ללא הרבה התמודדויות פנימיות. איזה מזל שהעולם האמיתי פי אלף יותר מעניין.

אז למה באמת? למה לעבור לכפר סטודנטים? מה הביא אתכם לפה? אני יודע שחגיגות השנה החדשה כבר היו, משמע העת למועדים חלפה, אבל אולי אפשר להרוויח משהו מלהשוות בין אנחנו של היום לאנחנו של המחר-של-אתמול. לפגוש לרגע את אני שהחליט את זה, ולדבר מתוך אני המנוסה יותר – מה רצינו להשיג כשעברנו לפה? האם אנחנו בדרך לשם? האם אנחנו עוד רוצים את אותם הדברים בכלל? האם יש איזה מעיין נחמד להשתכשך בו, בין לימודים, כסף, וכל לוגיסטיקה אחרת שמעסיקה אותנו, במקום שבו הרצוי פוגש את המצוי?

אם להעיד על עצמי אישית, אני חושב שבתור סטודנט שעדיין לא יודע איך לנהל את הזמן שלו כמו שצריך, לא התפניתי עדיין לקפץ על המתקן המתנפח הזה שנקרא "איילים" כפי שבא לי. מה שאני בטוח יכול להגיד מתוך אשלים (פיזית), הוא שמהמם פה, גם מבלי שאעשה כלום. אולי זה המרחב של המדבר, אולי זו אווירת העשייה הלא פוסקת, ואולי זו מכת חום שהופכת אותנו למבולבלים, אבל מה שבטוח זה שכיף פה בעליל. ובדרך כלל כשטוב לנו, אנחנו יוצרים.

קידום אתרים בגוגל קידום אתרים בגוגל

צור קשר